ביאור שטיינזלץ על בכורות נ״א

1 זוזא מאכא בהדיה דלא נפיק זוז מעוך איתו, שאינו יוצא, לא רצה לקבל ממנו. תקע ליה אחרינא ויהביה ניהליה סטר לו סטירה אחרת ונתן לו אותו את הזוז המעוך, עבור שתי הסטירות.

2 א שנינו במשנתנו: שלשים של עבד, חמשים של אונס ושל מפתה, ומאה של מוציא שם רע — כולם בשקל הקדש במנה צורי. ושואלים: הא תו זו עוד, התוספת של "כולם בשקל הקדש במנה צורי" למה לי לומר שנית? הא תנא ליה רישא הרי שנה אותו בראש המשנה!

3 ומשיבים: אונס ומוציא שם רע איצטריך הוצרך לחזור ולומר, שכן סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: כיון דלא כתיב בהו שלא נאמר בהם בתורה שקלים במפורש, אלא רק "כסף" — אימא זוזי בעלמא אמור זוזים, דינרים בלבד משלמים, ולא שקלים השווים ארבעה דינרים, על כן קא משמע לן דמילף קא ילפי מהדדי משמיע לנו התנא שהם למדים זה מזה, ובכולם התשלום הוא בשקל הקודש.

4 ב שנינו במשנה: וכולם נפדים בכסף ובשווה כסף חוץ מן השקלים שחייב לתת דוקא במטבע. תנא שנה החכם בברייתא: חוץ מן השקלים, ומעשר שני, והראיון, שתי מעות כסף שצריך כל אדם להביא למקדש כדי לקנות עולת ראיה ברגל, שדינם במטבע דווקא.

5 ומבארים: שקלים לא מועיל בהם שווה כסף — כפי דתנן ששנינו במשנה: מצרפין מחליפים בני העיר שקלים שאספו לדרבונות מטבעות זהב גדולים, מפני משאוי הדרך כדי שלא יכביד עליהם משקל מטבעות הכסף. ודוקא למטבעות מצרפים, ולא לדבר אחר שהוא שווה כסף.

6 מעשר שני אינו נפדה בשווה כסף — כפי דכתיב שנאמר: "וצרת הכסף בידך" דברים יד, כה, ולמדים מלשון "וצרת" שצריך שיהיה כסף שטבעו בו צורה. והראיון — הוא מה שתני שנה רב יוסף: שלא יביא סיגה, גוש כסף מלא סיגים, לעזרה.

7 ג משנה אין פודין בכור, לא בעבדים, ולא בשטרות חוב שיש לו על אחרים, ולא בקרקעות, ולא הקדשות. אם האב כתב לכהן שטר שהוא חייב ליתן לו חמשה סלעים לפדיון בנו — חייב ליתן לו חמישה סלעים, ואולם בנו אינו פדוי בשטר זה, אלא צריך האב ליתן לו חמישה סלעים אחרים. לפיכך, אם רצה הכהן ליתן להחזירם לו במתנה — רשאי.

8 המפריש חמישה סלעים לפדיון בנו, ואבד הכסף קודם שהגיע ליד הכהן — האב חייב באחריותו, ולפיכך יביא לכהן כסף אחר לפדיון, שנאמר לאהרן הכהן: "כל פטר רחם... באדם ובבהמה יהיה לך אך פדה תפדה את בכור האדם..." במדבר יח, טו, "יהיה לך" ואז "פדה תפדה", שרק כאשר הכסף "יהיה לך", כלומר, לכהן — יהיה הבן פדוי.

9 ד גמרא ומעירים: מתניתין משנתנו שלא כשיטת רבי, דתניא ששנויה ברייתא, רבי אומר: בכל פודין בכור אדם, חוץ מן השטרות. ובמשנתנו נאמר שאין פודים גם בעבדים ובקרקעות. ושואלים: מאי טעמא מה טעם של ריבויי?

10 ואומרים: דריש ריבויי ומיעוטי דורש הוא בדרך של ריבויים ומיעוטים, כיצד? "ופדויו מבן חדש תפדה" במדבר יח, טז — הרי זה ריבה, מפני ש"תפדה" בסתם משמעו בכל דבר, "בערכך כסף חמשת שקלים" — הרי זה מיעט, דוקא בכסף, ומה שנאמר שוב "פדה תפדה את בכור האדם" במדבר יח, טו — ריבה, נמצא ש

11 ריבה ומיעט וריבה, ובכך ריבה הכל, חוץ מדבר אחד שנתמעט ממה שנאמר "כסף". מאי רבי מה ריבה? רבי כל מילי ריבה כל הדברים, ומאי ומה מיעט בכך — מיעט שטרות, מפני שהם הרחוקים ביותר מכסף, שהרי אין להם שווי עצמי, ואינם משמשים אלא לראיה או כדי לקנות בהם.

12 ורבנן דרשי דורשים בשיטת כלל ופרט: "ופדויו מבן חדש" — הרי זה כלל, "בערכך כסף חמשת שקלים" — פרט, "תפדה" — חזר וכלל,

13 כלל ופרט וכלל אי אין אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש — דבר המטלטל וגופו הוא עצמו שווה ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון בכלל זה, יצאו קרקעות שאין פודים בהם — מפני שאין הם מטלטלין, יצאו עבדים — מפני שהוקשו הושוו בכתוב לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שהן מטלטלין — אין גופן ממון, ואינם משמשים אלא לראיה או כדי לקנות בהם.

14 אמר ליה לו רבינא למרימר: ורבי, ריבויי ומיעוטי דריש ובדרך של ריבויים ומיעוטים הוא דורש? והא והרי רבי כללי ופרטי דריש כללים ופרטים הוא דורש בענין מרצע שרוצעים בו את אוזן העבד, שנאמר בו: "ולקחת את המרצע ונתתה באזנו ובדלת והיה לך עבד עולם..." דברים טו, יז.

15 דתניא שכן שנויה ברייתא בענין זה: "מרצע" — אין לי אלא מרצע בלבד, מנין לרבות הסול עץ מחודד, והסירא קוץ, והמחט, והמקדח, והמכתב החרט שכותבים בו על שעוה? תלמוד לומר: "ולקחת" דברים טו, יז — הרי זה בא לרבות כל דבר שנלקח ביד, אלו דברי ר' יוסי בר' יהודה. רבי אומר: מרצע — מה מרצע מיוחד שהוא כלי של מתכת, אף כל כלי של מתכת בכלל זה, אבל לא קוץ וכדומה.

16 ואמרינן ואמרנו: במאי קא מיפלגי במה הם חלוקים? רבי דריש כללי ופרטי דורש כללים ופרטים, "ולקחת" — כלל, "מרצע" — פרט, "ונתת באזנו" — חזר וכלל; מה הפרט ידוע שהוא ממתכת — אף כל כלי של מתכת. ר' יוסי בר' יהודה דריש ריבויי ומיעוטי דורש ריבויים ומיעוטים!

17 ומשיבים: אין כן, בעלמא בדרך כלל רבי כללי ופרטי דריש כללים ופרטים הוא דורש. והכא וכאן, לענין פדיון הבן, הוא דורש כדברי תנא דבי מבית מדרשו של ר' ישמעאל.

18 דתנא דבי ששנה החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל בענייני סימני דגים טהורים: מה שנאמר "במים" "במים" שתי פעמים, "את זה תאכלו מכל אשר במים, כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים...", ואחריהם מופיע הפרט "בימים ובנחלים" ויקרא יא, ט — דאין לדרוש פסוק זה בדרך לימוד של כלל ופרט, אלא בכל מקרה בו יש שני כללים סמוכים, ואחריהם בא פרט — יש לדון על כך בדרך ריבה ומיעט. והוא הדין לענין פדיון הבן, שהואיל ומתחילה נאמרה פעמיים לשון כלל "תפדה" "תפדה", ואחר כך הפרט "כסף" — יש לדונו כריבוי ומיעוט, ולמעט רק שטרות.

19 ורבנן אמרי כדאמרינן במערבא וחכמים אומרים כמו שאומרים בארץ ישראל: כל מקום שאתה מוצא שתי כללות הסמוכים זה לזה ואחריהם בא פרט — הטל את הפרט ביניהם, ודונם בכלל ופרט, ומשום כך הם ממעטים גם קרקעות ועבדים.

20 ה שנינו במשנתנו: ולא בהקדשות. ותוהים: פשיטא פשוט, מובן מאליו שאינו יכול לפדות בהם, שהרי לאו דידיה נינהו לא שלו הם! ומשיבים, אימא אמור:

21 ולא הקדשות נפדים בכל אלו שהוזכרו תחלה, עבדים שטרות וקרקעות.

22 א שנינו במשנתנו: כתב לכהן שהוא חייב לו חמשה סלעים חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי. אמר עולא: דבר תורה, מדין תורה בנו פדוי לכשיתן אותם חמישה סלעים. אם כן, מאי טעמא מה טעם אמרו חכמים שאין בנו פדוי עד שיתן לו חמישה סלעים אחרים? גזירה שמא יאמרו אנשים שפודין בשטר בלבד, גם בלא לתת חמישה סלעים.

23 תני תנא קמיה שנה חוזר המשניות לפני רב נחמן ברייתא: בנו פדוי לכשיתן. אמר ליה לו רב נחמן: ברייתא זו היא מדברי ר' יוסי בר' יהודה סתימתא שדבריו נאמרו בסתם, בלא להזכיר את שמו. ואמרי לה ויש אומרים: זו דברי ר' אלעזר בר' שמעון סתימתא בסתם, אבל חכמים אומרים: אין בנו פדוי לכשיתן. ומסכמים: והלכתא והלכה היא: אין בנו פדוי.

24 ב שנינו במשנתנו: לפיכך אם רצה הכהן ליתן לו במתנה — רשאי. ואומרים: תנינא להא שנינו בדין זה שבמשנתנו את זו דתנו רבנן ששנו חכמים בברייתא: נתנו את פדיון הבן לעשרה כהנים בבת אחת — יצא, בזה אחר זה — יצא. נטלו הכהן את פדיון הבן והחזירו לו — יצא.

25 וכך היה מנהגו של ר' טרפון שהיה כהן, שהיה נוטל את הפדיון ומחזיר לאב. וכששמעו חכמים בדבר אמרו: קיים זה הלכה זו ששנינו בברייתא זו. ותוהים: קיים הלכה זו ותו לא ולא עוד? אלא, הכוונה היא, קיים זה אף הלכה זו.

26 מסופר, ר' חנינא, שהיה כהן, הוה היה רגיל בכך, והיה שקיל ומהדר לוקח ומחזיר את דמי הפדיון, פעם אחת חזייה לההוא גברא דהוה קא אזיל ואתי קמיה ראה אדם אחד שנתן לו פדיון הבן שהיה הולך ובא לפניו, כדי לזרז את ר' חנינא להחזיר לו. אמר ליה לו: לא גמרת ויהיבת הסכמת בלבך ונתת, מידעם ביש דבר רע הוא, הילכך על כן אין בנו פדוי.

27 ג שנינו במשנתנו: המפריש פדיון בנו ואבד — חייב באחריותו. ושואלים: מנלן מנין לנו דבר זה? אמר ר' שמעון בן לקיש: אתיא בא, נלמד הדבר בגזירה שווה "ערך" "ערך" מערכין, שנאמר בפדיון הבן: "מבן חדש תפדה בערכך" במדבר יח, טז, ובערכין נאמר: "ונתן את הערכך ביום ההוא" ויקרא כז, כג, וכשם שבערכין חייב באחריותם — כך בבכור חייב באחריות דמי הפדיון.

28 רב דימי אמר בשם ר' יונתן: נאמר בפדיון בכור "וכל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם" שמות לד, כ, ויליף ונלמד בגזירה שווה "ריקם" "ריקם" מעולת ראייה, קרבן עולה שחייב כל עולה רגל להביא, שנאמר בה: "ולא יראו פני ריקם" שמות כג, טו, מה עולת ראייה חייב באחריותו של הקרבן — אף פדיון הבן חייב באחריותו.

29 על עיקר דיון הגמרא מתקיף לה מקשה על כך רב פפא: והרי במשנתנו כבר מובא פסוק המחייב את האב באחריות על הפדיון, וכי צריך קרא לקרא מקרא לסייע למקרא אחר? אלא אמר רב פפא: הא זה דין משנתנו, שהאב חייב באחריות דמי הפדיון — כדקתני טעמא כמו ששנוי הטעם, המקור לכך במשנה: "יהיה לך... אך פדה תפדה" במדבר יח, טו,

30 וכי איתמר וכאשר נאמרו דבריו של ריש לקיש — ארישא איתמר על ראשה של המשנה נאמר, ששנינו בה: מת בנו הבכור לאחר שלשים יום, אף על פי שלא נתן לכהן חמישה סלעים — יתן. ועל כך שאלו: מנא לן מנין לנו דבר זה? אמר ר' שמעון בן לקיש: אתיא בא, נלמד הדבר בגזירה שווה "ערך" "ערך" מערכין, וכשם שאם אמר המעריך "ערך פלוני עלי", ומת אותו פלוני, חייב המעריך לשלם, כך לגבי פדיון הבן, למרות שמת הבכור — חייב אביו לשלם.

31 רב דימי אמר בשם ר' יונתן: נאמר בפדיון הבן "וכל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם", וגם בעולת ראיה נאמר: "ולא יראו פני ריקם", מה להלן בעולת ראיה, אם מת — יורשין חייבין להביא עולתו, אף כאן בפדיון הבן, אם כבר נתחייב האב בפדיון בנו, ומת — יורשין חייבין לתת חמישה סלעים לכהן.

32 ד משנה הבכור לאב נוטל פי שנים בנכסי האב, ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם, ואינו נוטל בשבח במה שהשביחו להנכסים לאחר מותו של האב, ולא נוטל פי שנים בראוי, במה שראוי לבוא לאב בירושה, ועדיין לא הגיע אליו, כפי שהוא נוטל פי שנים במה שכבר היה מוחזק ביד האב.